תנ"ך על הפרק - במדבר לב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר לב

149 / 929
היום

הפרק

ראובן, גד וחצי המנשה מבקשים את עבר הירדן המזרחי, התנאי של משה איתם

וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃וְלָ֣מָּהתנואוןתְנִיא֔וּןאֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
עטרות ודיבן. אמר רב הונא בר יהודה א"ר אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבן אפירש"י עטרות ודיבן שאין בהם תרגום, עכ"ל. והקשו התוס' דלפי טעם זה למה תפס עטרות ודיבן ולא פסוקי שמות אנשים ראובן שמעון וכו' וכדומה, ולבד זה הנה גם בפסוק עטרות ודיבן יש תרגום ירושלמי [והובא גם באונקלוס], ותירצו יען כי עטרות ודיבן אין בו רק תרגום ירושלמי ולא תרגום ידוע הו"א דיקרא שלש פעמים העברי קמ"ל שטוב לקרוא פעם שלישי בתרגום, עכ"ל. והדוחק מבואר, לבד מה שקושייתם הראשונה במקומה עומדת, ובגה"ש הגיהו שצ"ל דיבן ועטרות ומכוין לפסוק ל"ד שאין בו כל תרגום, אבל גם בהג"ה זו לא תתיישב קושית התוס' משמות אנשים, והרבה מפרשים טרחו בבאור דבר זה.
ואני תמה מי מלל לרבותינו דכונת הגמרא קאי על אחד תרגום, בעוד אשר לדעתי ברור הדבר דקאי גם על שנים מקרא, והבאור הוא דכל פסוק זה אינו דבוק ומוכרח להמשך הפסוקים לא לפניו ולא לאחריו, כי גם אם ידלגו עליו כולו לא יחסר הכונה והמשך ענין הפרשה, כי אפשר לעבור מפסוק ב' לפסוק ד' מבלי כל גמגום וחוסר כונה, כפי שנראה לעין, כזה ויאמרו אל משה וגו' לאמר (הוא פסוק ב') הארץ אשר הכה ה' וגו' (הוא פסוק ד'), והו"א דלכן אין חיוב בכלל לעבור מקרא זה שנים מקרא ואחד תרגום, אלא רשאי לדלגו או לומר רק פעם אחת, קמ"ל דדינו ככל פסוקי התורה.
ולפי זה תראה עומק השגת חז"ל והרגשתם, כי לפי שבארנו הנה באמת פסוק כזה שאין בו כל המשך הכרחי לפניו ולאחריו ובהשמטו לא יחסר מאומה מענין הפרשה הוי פסוק זה יחיד ומיוחד בכל התורה כולה, ודו"ק. .
(ברכות ח׳ א׳) ועבר לכם. ועבר – להבא משמע, מנלן, דכתיב ונכבשה הארץ לפני ה׳ ואחר תשובו בבא להוציא שאין כונת הלשון ועבר שכבר עבר כמו ועבר עליו רוח קנאה (פ' נשא). .
(סוטה ג' א׳) והייתם נקים. תניא, גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין מעותיהם לאחרים ואין פורטין לעצמן גכשנתקבץ אצלם הרבה פרוטות לוקחין דנרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות, ולכן מחלפין אותם מאחרים ולא בדינרים שלהם כדי שלא יחשדום שפורטים בזול. , וגבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן משום שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל דועיין ביו"ד סי' רנ"ז ס"א עוד ענינים שונים השייכים לגבאי צדקה המסתעפים ממדה זו דוהייתם נקיים, ובחו"מ סי' י"ד ס"ד מבואר דמטעם והייתם נקיים צריך הדיין כשרואה שבעל דין חושדו בהטיית דין לצד שכנגדו להודיעו מאיזה טעם דנו, ואפילו לא שאל אותו. –
ועיין בברכות ל"א ב' שאמרה חנה לעלי יין ושכר לא שתיתי (ש"א א') אמר ר"א, מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו. וצריך באור מה שאמר מכאן, והלא הוא מדה בתורה והייתם נקיים אף קודם שנחשד ומכש"כ לאחר שנחשד, וי"ל דאי מפסוק זה הו"א דרק עצה טובה היא שנתן משה לבני גד, קמ"ל מחנה דחובה היא, וכהאי גונא כתבנו בסמוך אות ח', יעו"ש. וע"ע מש"כ בפ' בחקתי בפסוק וכשלו איש באחיו. .
(פסחים י"ג א׳) והייתם נקים. ת"ר, בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ומעולם לא נמצאה פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים גזונים, לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל האפשר לומר דבמכוון אמר הלשון ביד בניהם, ומוסב על הבנים הקטנים, דדרך הקטנים לצאת לחוץ ופתם בידיהם ויש לחוש מפני הרואים, אבל הגדולים מותרים לאכול משלהם בבתיהם, ואע"פ דקיי"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, אך כבר כתב הרא"ש בשבת פ' חבית ועוד פוסקים דכלל זה אינו אלא באיסור דאורייתא ממש ולא באיסור דרבנן, ומכש"כ בדבר כזה שאינו רק מדה ומנהג יפה ולא מדינא, דכמה אנשים אוכלין פת נקיה, וראיה שאין בזה דין וחובה ממש שהרי אמרו בגמרא כאן שעל זה שבחום חכמים לבית גרמו, ואם היה בזה דין וחובה לא שייך שבח על קיום דבר זה. ואין זה סתירה למש"כ באות הקודם דמה שהתנצלה חנה עצמה לפני עלי היה מצד החובה, דשאני התם ששמעה מפורש שחשדה, יעו"ש. .
(יומא ל"ח א׳) והייתם נקים. ת"ר, בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהן, וכשהיו נושאין אשה ממקום אחר היו מתנין עמה שלא תתבשם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבשמין, לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל וואמרו בגמרא על זה שבחום חכמים, ועיין מש"כ באות הקודם מה דיש ללמוד מלשון זה. .
(שם שם) והייתם נקים. התורם את הלשכה אינו נכנס לא בפרגוד חפות זמין בגד המחובר משני כסויין ובתוכו חלול, ואפשר לחשדו שנותן לתוכה ממעות הלשכה. ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלין ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל חבכל אלה שחשיב יש משום חשד שמטמין בתוכם ממעות הלשכה, וכתבו המפרשים אע"פ דבלא"ה אסור ליכנס לעזרה במנעל ובסנדל עיין לפנינו בפ' קדושים בפ' ואת מקדשי תיראו, צ"ל דאיירי כאן כשהם של בגד דאז מותר ללבוש בעזרה כמבואר ביבמות ק"ג ב'. ומסיים עוד ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, ומה שמביא עוד מכתובים כתב בתוי"ט דבא בזה לרמז שיש גם קצת חובה בזה משא"כ מפסוק והייתם נקיים אפשר לומר דאינו רק עצה טובה. ועיין באות הסמוך. .
(שקלים פ"ג מ"ב) והייתם נקים. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, בתורה דכתיב והייתם נקיים מה׳ ומישראל, בנביאים דכתיב (יהושע כ"ג) אל אלהים ה׳ הוא יודע וישראל הוא ידע, ובכתובים דכתיב (משלי ג׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. גמליאל זוגא שאל לר׳ יוסי בר רבי, איזהו המחוור שבכולם, אמר לו, והייתם נקיים מה׳ ומישראל טדממנו מבואר שלא די שצריך למצוא חן ושכל טוב אלא שצריך גם להזהר שלא יעלה על דעת איש לחשדו, וגם יש לפרש דמפסוק וישראל הוא ידע אפשר לדחות הראיה די"ל שהכונה רק שיהיה בכלל דעתו מעורבת עם הבריות וכמ"ש בכתובות י"ז א' והיינו שיהיה נוח לבריות. .
(ירושלמי שקלים פ"ג ה"ב) ואם לא יעברו. ר׳ מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנאמר ויאמר משה אליהם אם יעברו בני נד ובני ראובן ואם לא יעברו יואם לא היה כופל תנאו היו נוחלים את ארץ הגלעד אע"פ שלא היו עוברים, ואע"פ שאמר אם יעברו לית לן מכלל הן אתה שומע לאו, ולכן אם לא היו משפטי התנאים כדרוש אז התנאי בטל ומעשה קיים אם אפי' לא נתקיים התנאי. –
והנה אע"פ שתלה כאן הלמוד מתנאי ב"ג וב"ר רק לענין תנאי כפול, בכ"ז באמת למדין אנו מפרשה זו כמה דינים בתנאים והם א) הן קודם ללאו, כמו שאמר משה אם יעברו ונתתם ואם לא יעברו לא תתנו, ועיין מזה בגיטין ע"ה ב'. ב) תנאי קודם למעשה כמו שאמר אם יעברו ונתתם ולא אמר יתנו להם אם יעברו, ועיין בגיטין שם. ג) שיהיה התנאי אפשר לקיימו כמו הכא בתנאי משה, לאפוקי אם מתנה ע"מ שתעלי לרקיע וכדומה, דהוי רק מפליג בדברים, ועיין גיטין פ"ד א'. ד) תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, כמו הכא שהתנאי היה לעבור את הירדן, והמעשה – נחלת עבר הירדן, לאפוקי אם היה התנאי ומעשה כאחד, כגון האומר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שתחזירהו לי אינו תנאי מפני שהתנאי סותר המעשה, דאין הגט חל אלא לאחר שנתקיים התנאי ואז אין הגט בידה, ועיין גיטין ע"ה ב'. ה) תנאי שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח, דאל"ה מעשה רבה היא ולא אתא דבור ומבטל מעשה, ולכן אין תנאי בחליצה מפני שא"א ע"י שליח, עיין כתובות ע"ד א'. ו) שלא יהיה התנאי בא לבטל דבר מן התורה, ע' כתובות נ"ו א'. ובכל אחד מפרטים אלו יש אריכות דברים בבאורים שונים, ולא מצאנו להאריך בהם, מפני שכבר נתבארו הרבה בפוסקים, ועיין ברמב"ם פ"ז מאישות ובאה"ע סי' ל"ח. .
(קדושין ס"א א׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך